<h1>האורה לרש"י ח"ב סימן א'</h1>
<h2>דף מז:</h2>
וצריכה אשה לפרכס את ראשה, ולנקר את שיניה, כדי שלא ימצא בהן לא עצם ולא בשר ולא קיסם, כדאמרינן מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. ותגלחת צפרנים כדי לנקר מן הזבל שלא יהא חוצץ בפני הטבילה, והני מילי בצפרנים ובשינים כמו כן. אבל בית הסתרים לא, והקמטים אינם צריכים טבילה, ואף על פי כן צריכין הדחה, כדתניא בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לבוא במים ואמר רבא עלה נמי נהו דביאת מים לא בעינן, מקום הראוי לבוא מים בעינן כדרבי זירא, דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים, אף על פי שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס לתוכה מים, דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כדרבי זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, הכי נמי מקום הראוי לבא מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר היינו שמעתתא דחציצה במסכת נדה לטהרות, אבל לבעלה לא, כדמוכח ביבמות בהחולץ [מ"ז ע"ב] דתניא כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והאי נדה בנדה לבעלה קמיירי, להתיר האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה, והאי עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיב ורחץ במים את (כל) בשרו [ויקרא ט"ז ד'] גבי נדה לא כתיבא לא טבילה ולא חציצה כלל, אלא כולהו טבילות מהתם ילפינן להו דחציצה פסלה בהן. ועוד אי בטהרות מיירי מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בוודאי בנדה לבעלה מיירי, ואף על גב דאית ספרים דגרסינן במסקנא דהאי שמעתא דלית הלכתא ככל הני שמעתא, כי איתמר ההוא לטהרות אבל לבעלה לא, שיבוש גדול היא ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתא דרבי שמעון בן לקיש, והאי מילתא לא דמיא מידי לכל שמעתא דאמרינן לעיל, והכי גרסינן לקמן [נדה ס"ז ע"א] אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדולתה ולא גרסינן כי הא דרבי שמעון בן לקיש, ובספרו של רבי יצחק בר מנחם לא גרסינן ליה וכן הנהיגה מרת בללט אחותו משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה. וכן השיב רבינו נשמתו עדן, והא לך תשובתו. צריכות נשים בעת טבילתן לחטוט שיניהן, אף על גב דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים מקום הראוי לבוא מים בעינן, כרבי זירא כל הראוי לבילה כו', והבא לומר שלא אמרו חכמים כן אלא לענין טהרות, אבל לענין אשה לבעלה לא, שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ ליבמתו, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה, והכא וודאי לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא מאי שנא משאר טמאות, ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר, שאין טבילתן לשום טהרות, אלא לאיסור והיתר, אבל אין להורות כן שלא להוציא לעז על הראשונות, ועוד דההוא מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת, ואם תאמר יחידאה הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא דמימרא הוא וליכא דפליג עלה, ועוד דרבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה, דאמרינן דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכו' עד מסקנא וכולה ההוא שמעתתא לענין אשה לבעלה, ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כלנו טמאי מתים, ואין לנו לטהרה עד שיבוא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו. שלמה בר יצחק נ"ע.
